השופטת א' אפעל-גבאי
:
1. המערער ב-ע"פ 4084/09 (להלן:
המערער 1) והמערער ב-ע"פ 4086/09 (להלן:
המערער 2) הואשמו בבית משפט השלום בכתב אישום מתוקן (שהוגש ביום 11.4.07) בשתי חטיבות אישומים:
האישומים הראשון עד השלישי מתייחסים למערער 1 בלבד ובמסגרתם הואשם בשלוש עבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין), בשנים 2002 עד 2004, עת עבד כמפקח בניה במשרד הפנים בירושלים.
האישומים הרביעי עד השביעי מתייחסים לשני המערערים ועוסקים בקשר שקשרו השניים לקבלת שוחד בשנת 2006 ובשלושה מקרים של לקיחת שוחד, בצוותא חדא, מסוכן משטרתי סמוי, עו"ד חוסיין ג'נאים, עת שירת המערער 2 כסמל מבצעים במשמר הגבול, בדרגת רס"ר, באזור כביש המערכת, קו התפר וגדר ההפרדה שבין ירושלים ושטחי הרשות הפלשתינאית (להלן:
עוטף ירושלים). במסגרת עבודתו, היה המערער 2 אחראי על שחרור והחזרה של כלים ששימשו לאספקת בטון וחומרי בניה למבנים לא חוקיים, אשר הוחרמו כחלק מן המאבק לאכיפת דיני התכנון והבניה. המערער 2 הואשם גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים (האישום החמישי). באותה עת לא שימש המערער 1 מפקח בניה, לאחר שהושעה מתפקידו עם פתיחת החקירה בנוגע לאישומים הראשון עד השלישי.
האישום השמיני מייחס למערער 2 לבדו עבירה של לקיחת שוחד, בשנת 2005.
עיקרי הכרעת הדין
2. המערערים כפרו במיוחס להם בכתב האישום. המערער 1 טען כי העדים לא זיהו אותו ואף כינוהו בשם "אשר" שאיננו שמו. לדבריו, מדובר בעלילה שנקשרה נגדו עקב היותו נחוש בביצוע צווי הריסה בירושלים המזרחית ללא רחם. עוד טען, כי פקחי הבניה מטעם עירית ירושלים, שהעידו למאשימה, ביקשו באמצעות הפללתו לפטור עצמם מן האחריות שהוטלה עליהם במסגרת תפקידם לאכוף את דיני הבניה בירושלים - אחריות שלא עמדו בה. גם המערער 2 טען, כי לא היו דברים מעולם.
בית משפט קמא (כב' השופט ח' לי-רן) קבע כי על אף שהמערער 1 לא הועמד במסדר זיהוי לעיני העדים נותני המתת או העדים לנתינתו - "
וחבל שכך", כלשונו - אין בכך כדי לפגום בזיהויו. הסיבה לכך היא, שבמערך הפיקוח באזור, הן מטעם משרד הפנים והן מטעם העיריה, רק המערער 1 נשא בכינוי "אשר". מנהל המחלקה לפיקוח על הבניה בעירית ירושלים יוסי (אופיר) מאי (להלן:
מאי) כינהו "אשר פרוספר"; המערער 2 כינהו כך; החוקרים פנו אליו פעמים רבות בשם זה והמערער 1 לא תיקן אותם; גם מפקח מטעם העיריה בשם שי נחמיה אישר כי מכנים את המערער 1 "אשר". כמו כן, חלק מן המעורבים במתן השוחד זיהו את המערער 1 כמי שהיה בעל זקן וחבש כיפה. העד שמעון אהרן, חברו של המערער 1 לצוות הפיקוח, אישר כי המערער 1 היה מזוקן "
מאז ומעולם" ורק בשנת 2005 צמצם את זקנו או גילחו. באותה תקופה גם הסיר את הכיפה מראשו. נמצא, כי המערער 1 שינה את הופעתו החיצונית מספר פעמים, ולכן יש אמת בעדויות שתיארוהו כחובש כיפה וכבעל זקן.
בית המשפט מצא את עדויותיהם של עדי התביעה מהימנות לחלוטין "
הן משום עצמן והם משום היותן משתלבות זו בזו בתארן מערכת עובדתית שלימה הנתמכת בהגיון ובנסיון החיים" (פסקה 5). עוד נקבע, כי מקום שעד סתר בעדותו דברים שאמר בהודעתו במשטרה, יש להעדיף את האמור בהודעה. בית המשפט דחה את טענת העלילה שבפי המערער 1 וקבע כי אין בה ממש וכי לא יתכן שאנשים שאינם מכירים זה את זה יטוו אותה עלילה נגד אותו אדם מבלי שהוכח כי נדברו ביניהם. גם עדויותיהם של הפקחים מעירית ירושלים נמצאו מהימנות, עקביות והגיוניות, והעד מאי, מנהל המחלקה לפיקוח על הבניה בעירית ירושלים, הפגין מקצועיות ובקיאות והעיד באורח סדור. אשר לעו"ד חוסיין ג'נאים, הסוכן (להלן:
ג'נאים), עדותו היתה רהוטה ועניינית ולא נתגלו בה כל סתירות. העדות אף גובתה בתיעוד מוקלט. בית המשפט התרשם מנכונותו של ג'נאים "
שלא לכחד דבר ולחשוף אף נושאים הנוגעים לעסקיו ושאינם קשורים בהכרח לנושא המשפט" (בפסקה 9). לעומת זאת, לא עלה בידי המערערים להקים ספק באשמתם. בעדויותיהם "
רב הפרוץ על העומד", הסבריהם לאמירות המפלילות שנשמעו מפיהם, לאו הסברים הם ונסיונותיהם לחמוק ממשמעותן הברורה והקשה של הראיות אינם מתיישבים עם ההגיון ונועדו לכשלון. אשר למערער 1, יליד 1954, הלה שימש מפקח בניה במשרד הפנים בירושלים המזרחית מאז 1993 ועד שהושעה מתפקידו, כאשר נעצר בנוגע לאישומים הראשון עד השלישי. במסגרת תפקידו טיפל המערער 1 בבניה הבלתי חוקית בגזרה שבתחום אחריותו מאז גילוייה, דרך חקירתה ועד לנקיטת האמצעים המנהליים או המשפטיים המתחייבים בגינה. הוא מילא תפקיד מרכזי באכיפת דיני התכנון והבניה והיה בעל כוח רב ב"עיצוב" הליכי האכיפה, תוכנם, קצב התפתחותם וכדומה. כך, בעת שהממונה המחוזי על הפיקוח על הבניה, צבי שניידר (להלן:
שניידר), נעדר מעבודתו, היה המערער 1 ממלא את מקומו. על אף שהמערער 1 נתפס בעיני האוכלוסיה כמפקח "קשוח", לא ניתן לקבוע כי קשיחות זו גרמה לעדי התביעה לכזב בעדותם נגדו. המערער 2, צעיר יליד 1979, שירת ביחידת עוטף ירושלים של משמר הגבול מאז 1999, ומתוקף תפקידו היה בעל גישה למידע רב אודות המקרקעין שבתחומי הגזרה. הוא היה יד ימינו של הקמב"ץ, טיפל בעניינים רבים וכונה על ידי אחד העדים כ"
מוט עוגן" באזור (פסקה 15). גם בית המשפט התרשם שמדובר במי שהיה בקיא בפרטים מתוך צפיה בתיעוד החזותי של העברת כספי השוחד מג'נאים למערער 2 במשרדו של ג'נאים.
פירוט האישומים
3. מכאן עבר בית המשפט להתייחס לכל אחד מן האישומים לגופם.
ב
אישום הראשון הואשם המערער 1 בעבירה של לקיחת שוחד מאדם בשם ג'מאל עבידו (להלן:
עבידו), בשנת 2002, אשר בנה בבית חנינא מבנה ללא היתר בניה. המערער 1 מסר לקבלן במקום אזהרה על בניה ללא היתר והזמין את עבידו למשרדו. בפגישה ביניהם מסר עבידו למערער 1 כי בכוונתו לפתוח בהליכים לקבלת היתר. לאחר מכן, במפגש באתר הבניה, הבהיר המערער 1 לעבידו כי בכוחו לעצור הוצאת צו הריסה תמורת תשלום כסף. לאחר מכן התקשר אלמוני, בשם המערער 1, לעבידו וסיכם עימו על תשלום סך של 5,000 דולר למערער 1 תמורת אי הוצאת צו הריסה. בהמשך נפגשו השניים בבית קפה בשועפט ועבידו מסר לאלמוני סך של 20,000 ש"ח. לאחר מכן התקשר המערער 1 לעבידו וביקש את יתרת דמי השוחד. השניים נפגשו בגבעה הצרפתית ועבידו נתן למערער 1 סכום נוסף של 4,000 ש"ח. לאחר מכן, המערער 1 לא חזר לבדוק את המבנה, לא פתח תיק בגין בניה בלתי חוקית ולא טיפל בהוצאת צו הריסה. עבידו הוכרז עד עוין לאחר שהתכחש לדברים שאמר בהודעתו השניה במשטרה, במסגרתה אמר שהחליט לומר אמת (באותה עת היה עבידו עצור בגין תיק אחר של מתן שוחד). בהודעה השניה (ת/1) הודה עבידו במתן שוחד לאשר פרוספר ממשרד הפנים (בית המשפט הוסיף וציין, כי עבידו אישר גם בבית המשפט שהמערער 1 מכונה "אשר"). לנוכח טענות הסניגור בדבר גביית הודעתו השניה של עבידו, נחקר בבית משפט קמא גובה ההודעה השניה. בית המשפט שוכנע כי החקירה התנהלה כשורה ונתן משקל גם לכך שאף בבית המשפט הודה עבידו במתן שוחד ל"פרוספר". בהיות עדותו של עבידו עדות יחידה של עד עוין, בחן בית המשפט את העדות בזהירות יתרה. בסופו של יום ראה להשתית את הממצאים העובדתיים שקבע, כאמור בכתב האישום, על ההודעה במשטרה, אותה מצא מהימנה. בהודעתו במשטרה תיאר עבידו את "פרוספר" כבעל קוקו וכן זקן צרפתי ושפם. באולם בית המשפט לא זיהה עבידו את המערער 1 כ"פרוספר", ובית המשפט קבע בענין זה כי הדבר נעשה מנימוקים השמורים עימו ושאינם קשורים לאמירת אמת. אשר לתיאור המערער 1 כבעל קוקו, אכן המערער 1 לא תואר בעדויות כמי שהיה בעל קוקו אי פעם, אך אין מדובר בטעות היורדת לשורשו של ענין. עוד ציין בית המשפט, כי על אף שהמערער 1 הכחיש קשר עם עבידו, הוא התעניין בעניינו בפגישה אצל ג'נאים, ביום 29.10.06, שבמהלכה העביר ג'נאים למערער 2 סך של 2,500 ש"ח. בחקירתו הנגדית לא זכר המערער 1 את הדבר. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המערער 1 בעבירה של לקיחת שוחד.
האישום השני ייחס למערער 1 עבירה של לקיחת שוחד מאדם בשם עמאד ג'ולאני (להלן:
עמאד) בגין אי הוצאת צו הריסה למבנה בלתי חוקי בבעלות חסן ג'ולאני (להלן:
חסן), סבו של עמאד, ששימש מחסן של חנות רהיטים השייכת לאחמד ג'ולאני (להלן:
אחמד), במועד כלשהו בין 2003 ל-2005. ההחלטה להפסיק את הבניה ולהרוס את מבנה המחסן התקבלה בסיור משותף של המערער 1 עם מפקחים מטעם עירית ירושלים. המערער 1 ביקש סך של 4,000 דולר וקיבל מעמאד סך של 2,000 דולר וסכום נוסף של 1,900 דולר, במזומן, בשתי הזדמנויות, וכן הנחה משמעותית בקניית רהיטים בחנותו של אחמד. המערער 1 טען כי אינו מכיר את משפחת ג'ולאני וכי מעולם לא רכש רהיטים בחנותו של אחמד. לדבריו, הטיפול במבנה היה מסור בידי פקחי העיריה, אשר כשלו בו, וכדי לנקות עצמם טפלו את האשם על המערער 1. בית המשפט דחה את גרסת המערער 1 וקבע, על יסוד עדותו המפורטת של עמאד, במיוחד בשלב החקירה הנגדית, כי הוא נתן למערער 1 בשתי הזדמנויות, סכום כולל של 3,900 דולר "
בתמורה שיעזור לי בביטול צו ההריסה, כי הוא מכיר מהנדסים", וכן כי מאותה סיבה המערער 1 קיבל הנחה ברכישת רהיטים בסכום של 1,840 ש"ח, בשיעור המע"מ. עמאד כינה את המערער 1 כ"אשר" בכל מהלך עדותו וכך רשם גם בחשבונית הרכישה של הרהיטים מיום 31.12.04. בית המשפט ציין, כי הודעותיו של עמאד - שהורשע במתן שוחד - לא הוגשו והוא לא נחקר כלל על ידי הסניגור בנושא העלילה שרקם, לפי הטענה, נגד המערער 1. אשר לרהיטים, עמאד אישר כי חלקם נמכרים עדיין בחנות, וחלקם לא. מוביל הרהיטים, סמי עבאדין (להלן:
עבאדין) אישר כי הרהיטים שצולמו בדירת המערער 1 נמכרים בחנות. הוא גם כינה את המערער 1 כ"אשר" ותיאר אותו כבעל זקן צרפתי (כמו עבידו). לדבריו, מדובר ב"
קליינט מובחר", כי הוא אחראי בכיר בעיריה. עבאדין ידע להצביע על ביתו של המערער 1 במעלה אדומים, וטענתו של הסניגור כי הודרך לכך על ידי עמאד נמצאה מופרכת. בית המשפט שלל גם את טענותיו של הסניגור בדבר העדרה של תעודת משלוח והאפשרות שהחשבונית בגין רכישת הרהיטים זויפה, וקבע כי אין בכך כדי להטיל צל על "
עוצמתן הקורנת" של הראיות האחרות, היינו עדויותיהם הברורות והמהימנות של עמאד ועבאדין.
מקור ראייתי נוסף לביסוס האישום השני נמצא בעדויותיהם של מפקחי הבניה מטעם עירית ירושלים, אפרים קרויז (להלן:
קרויז) ונחמיה שי (להלן:
שי), אשר פגשו במערער 1 ליד המבנה הבלתי חוקי וסיכמו עימו שהטיפול במבנה יימסר לידיו. בסיורים נוספים במקום גילו מפקחי העיריה שהמבנה ממשיך להיבנות ודבר לא נעשה. פניותיהם של המפקחים למשרד הפנים לא נענו, ורק בעקבות התעניינותם הבלתי פוסקת יצא המערער 1 למקום, וביום 19.9.05 רשם דוח ביקור וערך מסמכים נוספים שכונסו בתיק. בית המשפט קבע כי התיק נפתח במשרד הפנים שלא כמקובל (פסקה 78), והמערער 1 נדרש לכך כתוצאה מלחצה של העיריה. אילו היתה נכונה טענת המערער 1 שהטיפול במבנה היה מצוי בידי העיריה, היה משיב באופן זה למפקחי העיריה, ואולם הוא לא עשה כן ומיהר לטפל במבנה ולפתוח תיק בעצמו, לאחר שבניית המבנה הושלמה. בית המשפט קבע, אפוא, כי אין ממש בטענת המערער שנפל קורבן לעלילת שווא שנרקחה על ידי מפקחי הבניה מטעם העיריה וההסבר האמיתי להעדר הטיפול במבנה המחסן היה נעוץ בקבלת השוחד מעמאד. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המערער 1 בעבירה של לקיחת שוחד.
האישום השלישי מייחס למערער 1 לקיחת שוחד מסועד שנק, המכונה אום-אחמד (להלן:
אום אחמד), שהחלה לבנות בנין ללא היתר בסוף 2003 - תחילת 2004. המערער 1 השאיר במקום אזהרה על בניה ללא היתר ובה מספר הטלפון שלו. יאסר זלבאני (להלן:
זלבאני) הגיע בשם אום אחמד למשרדו של המערער 1, והלה אמר לו שתמורת 5,000 דולר יעלים עין מהבניה הבלתי חוקית. אום אחמד העבירה למערער 1, באמצעות זלבאני, סך של 2,000 דולר. המערער 1 טען גם בנוגע לאישום זה, כי הטיפול במבנה היה מצוי בידי עירית ירושלים וכי העדים אשר העידו נגדו טפלו עליו עלילת שווא. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של אחמד, בנה של אום אחמד, אשר מסר עדות עקבית ורהוטה על הדברים ששמע בהיותו בן 14 שנים. אשר לעדים הנוספים, זלבאני והישאם גדרוואי (להלן:
גדרוואי), ששכרו מאום אחמד חדרים במבנה להפעלת עסקיהם, מדובר בעדים שהתכחשו בעדותם להודעותיהם במשטרה. זלבאני מסר בהודעתו במשטרה (ת/51) שנרתם לסייע לאום אחמד, שהיתה אלמנה, והניח שמי שביקר במבנה הוא "אשר" ממשרד הפנים, המוכר לו כמי שהרס את ביתה של אחותו. אחמד שמע את השיחות בין זלבאני לאימו, כי המפקח ממשרד הפנים רוצה 5,000 דולר. לדבריו, סוכם שזלבאני ימסור למפקח 2,000 דולר (1,000 דולר של האם ו-1,000 דולר של זלבאני, שהיה חייב לאום אחמד סכום זה), והיתרה תימסר לו "
מתי שנגמור" (בפסקה 96). בסופו של דבר מסר זלבאני את הכסף לאשר במשרדו (של זלבאני). בבית המשפט סירב זלבאני לזהות את המערער 1 ולקשור בינו לבין "אשר" ממשרד הפנים. כך גם גדרוואי, דודו של זלבאני, אשר נכח בעת מסירת הכסף למערער 1. בית המשפט ביכר את האמור בהודעותיהם של השניים, והפנה לכך שאחמד זיהה את המערער 1 באולם בית המשפט, תוך שציין כי כיום אין הוא נראה כפי שנראה בזמן אמת, שאז חבש כיפה. כמו כן, אחמד ידע היטב להבחין בין המערער 1 כמי שעבד במשרד הפנים לבין פקחי עירית ירושלים, אשר המציאו בהמשך צו להריסת המבנה שהוצא על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה. בית המשפט דחה את עדויותיהם של אום אחמד ומפקח הבניה הרוש בנימין, שהעיד כי מפקחי הבניה מטעם העיריה טיפלו במבנה, בשל כך שלא היה בהן כדי להפחית מכוחן המשכנע של עדויות המאשימה.
4.
האישומים הרביעי עד השביעי, הנשענים על עדות ג'נאים, נדונו כמקשה אחת.
האישום הרביעי מייחס למערערים עבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. על פי האמור בכתב האישום, נקשר הקשר בשנת 2006, וכדי להקל על ההתקשרות ביניהם נתן המערער 2 למערער 1 מכשיר מירס. במסגרת הקשר הכיר המערער 1 בין המערער 2 לבין ג'נאים. המערערים קיבלו מג'נאים רשימה של לקוחות המעורבים בבניה ללא היתר על מנת שידאגו שהמבנים לא ייהרסו וכלי העבודה לא יוחרמו. המערערים התחלקו ביניהם בשוחד שקיבלו מג'נאים.
האישום החמישי מייחס למערערים עבירה של לקיחת שוחד ולמערער 2 גם עבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284, לחוק בקשר עם בנייתו של מסגד בשכונה דחיית אל בריד ללא היתר. ג'נאים, שייצג את בעלי המסגד, ביקש את עזרת המערערים בענין זה, והם ביקשו בתמורה סכום של 5,000 דולר. ביום 17.10.06 במסגרת הקשר, התקשר המערער 2 לג'נאים והודיע לו כי בכוונת הפיקוח על הבניה להחרים את הכלים המשמשים לבניה ולעצור את הפועלים. עשר דקות לאחר מכן עזבו הפועלים את המקום ועימם כלי העבודה. המערערים גם אמרו לג'נאים לזרז את הבניה, שכן לפי נסיונם לא יינתן צו להריסת מסגד שבנייתו הושלמה. למחרת, ביום 18.10.06, בגבעת שאול, קיבלו המערערים מג'נאים סכום של 2,000 ש"ח בתמורה למידע הנ"ל. ביום 29.10.06, במשרדו של ג'נאים, קיבלו סכום נוסף של 2,500 ש"ח. באותה הזדמנות הציע המערער 2 לג'נאים מידע רב לרבות מתן התראה לפני ביצוע צווי הריסה מנהליים, נסחים של קרקעות שהופקעו לצורך בניית גדר ההפרדה על מנת שג'נאים יוכל לייצג את בעליהן וכדומה, וכן אמר לו כי לפי הידוע לו המינהל האזרחי לא יהרוס את המסגד.
האישום השישי בעבירה של לקיחת שוחד עוסק בהפניית המערער 2 את חסן ג'הלין (להלן:
ג'הלין) לג'נאים על מנת שיטפל בבניה ללא היתר שבנה ג'הלין בשכונת א-טור. המערערים הורו לג'נאים להאיץ בג'הלין שיסיים את הבניה ויאכלס את המבנה, כי קשה להרוס מבנה מאוכלס. ביום 18.10.06, במסגרת המפגש שתואר לעיל, קיבלו המערערים מג'נאים סכום של 2,000 ש"ח עבור המידע שקיבל מהם.
האישום השביעי עוסק במידע שנמסר לג'נאים על ידי המערערים, במסגרת הקשר, כי המערער 2 מלווה את יחידות ההוצאה לפועל של מס הכנסה בביצוע עיקולים ואיתור נישומים במגזר הערבי, וכי יש לו "
קשרים" עם פקידי מס הכנסה. בתמורה להפעלת קשריו של המערער 2 במס הכנסה, ביקשו המערערים שוחד.
אשר לכך התייחס בית המשפט קודם כל לעדותו של ג'נאים. המדובר בעורך דין המטפל בתיקי תכנון ובניה באזור ירושלים, אשר פנה למדינה ביוזמתו, ביום 29.6.06, והביע את נכונותו לסייע בחשיפת שחיתות שלטונית, שבחלקה הוא מעורב, לאחר שהובטח לו כי לא יוגש נגדו כתב אישום בגין המקרים בהם הוא מעורב בביצוע עבירות וייסגר תיק משטרה הפתוח נגדו. עם ג'נאים נחתם הסכם עד מדינה (ת/23) והוא הופעל כסוכן משטרתי מחודש יוני 2006 ועד חודש דצמבר 2006. ג'נאים הכיר את המערער 1 לפני שנים, עת שימש כמתמחה, ואף טיפל בעבר בשניים מענייניו הפרטיים. את המערער 2 פגש ג'נאים לראשונה באקראי בביתו של המערער 1 בחגיגת יום הולדת של בת זוגו, שבה נכחו שניהם. עד לאותה פגישה המערער 2 לא שימש כיעד לעבודת ג'נאים כסוכן. באותה פגישה התרשם ג'נאים שהמערער 2 הוא בעל מידע פנים רב בנושא הריסת בתים, שאותו הוא מוכן לספק וכן לסייע בענייני מס אצל הרשויות. לג'נאים היה ברור שהמידע יסופק תמורת כסף. ג'נאים חשש שהמערער 2, ששימש בעבר כסוכן משטרתי, מופעל נגדו כסוכן, ופנה למפעיליו, אשר הסירו חשש זה והורו לו לפעול נגד המערער 2. במהלך פעילותו הקליט ג'נאים את המערערים בהקלטות שמע, גם של שיחות בטלפון, ותיעד במצלמת וידאו פגישה שנערכה במשרדו. המערער 1 לא קיבל מג'נאים כספים באופן ישיר, אך בית המשפט הסיק על קיומו של קשר בין המערערים מתוך הראיות הנסיבתיות שמנה, מהן למד שהמערערים חברו יחד לביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
הנושא הראשון אליו התייחס בית המשפט הוא מכשיר המירס. מדובר במכשיר של מאן דהוא בארגון זק"א, שהיה בידי המערער 2, ונמסר למערער 1 על ידו לשימושו, ללא תמורה. המערערים העידו כי הדבר נעשה על מנת להקל על המערער 1 שהיה נתון בקשיים כלכליים, עקב השעייתו מעבודתו. ג'נאים העיד, כי המערערים ביקשו ממנו ליצור עימם קשר רק באמצעות המירס, שאמור להיות מכשיר חסין בפני האזנה. בקשה זו מעידה על רצון להסתיר את תוכן השיחות שבין המערערים לבין עצמם ובינם לבין ג'נאים בשל תוכנן המפליל. זאת ועוד. בית המשפט קבע כעובדה שנסיונותיו של ג'נאים ליצור קשר עם המערער 2 בטלפון נכשלו, ובהנחיית מפעיליו פנה למערער 1 וביקש ממנו לסייע לו ליצור קשר עם המערער 2 ולגרום לכך שיגיע לפגישות - וכך היה. בעקבות שיחותיו של ג'נאים עם המערער 1, יצר המערער 2 קשר עם ג'נאים. מדובר בשני אנשים (המערערים) שאין כל קשר ביניהם זולת מעורבותם בנושאי בניה בירושלים המזרחית, שאת שניהם איחדה הכוונה לקיים קשר עם ג'נאים כדי לקדם את עניינם המשותף - הספקת מידע בתמורה כספית.